מיינדפולנס - איך זה יכול לעזור לי … 107

״הקלו המים...״ ?

כבר שבועיים בערך, 

אני מנהלת מלחמת חורמה,

באיזה חיידק/וירוס/מיקרוב/מבול לא מזוהה,

שעושה לי שמות בגוף.

כמו לפני המבול - הרגשתי שזה מגיע.

כל הסימנים המקדימים היו שם.

לאט לאט ובנחישות,

השמים התקדרו להם בענני סימפטומים שונים,

כמו עיטושים, עיניים שורפות,

אף שממש בקטנה התחיל למשוך מפעם לפעם,

ומיחושים לא מוגדרים.

כמו לפני המבול - התחלנו להתכנס,

זוגות זוגות:

זוג חבילות ענק של טישו אלוורה,

זוג סירים עם מרקים,

זוג חבילות חליטות שאני אוהבת,

זוג חבילות נורופן צינון (יום ולילה),

זוג משאפי אוטריוין,

זוג ילדים תומכים בבית,

ונוח אחד שנכון לכל צרה....

מין טקס כזה שסיגלתי לעצמי,

כשמרגישה שמבול עומד להגיע.

(אגב, לא לכל ״אסון טבע״,

אני יכולה או יודעת להתכונן,

אבל עבור סוגים הצפויים -

יש לי טקסים ששכללתי עם השנים וממש עוזרים!)

כש״הגשם״ התחיל להתגבר מהעיניים והאף,

עדיין סירבתי להכיר שהוא באמת באמת כאן.

הרשיתי לעצמי עוד כמה יציאות מחוץ לתיבה,

כדי לבדוק אם שכחתי עוד איזה זוג תועה בדרך,

כזה שממש חייב להיכנס איתי לתוכה,

בטרם נסתגר לנו יחד.

ביום רביעי אחה״צ,

הברק הבריק,

הרעם הרעים,

החום התחיל לטפס לשמיים.

רגע לפני ש....

מצאתי את עצמי סוף סוף מרפה באמת.

נכנסתי לתיבה עם זוג כריות גבוהות,

(כי אחרת בלתי אפשרי להירדם עם אף סתום),

והרמתי ידיים.

עכשיו,

בתוך הבועה/תיבה שלי,

צריכה לתת לטבע,

לעשות את מה שהוא יודע הכי טוב.

הוא יודע להוריד גשם - מבול,

וגם יודע בעצמו,

לתקן נזקים.

רק צריך,

שיתנו לו הזדמנות אמיתית להפעיל את קסמיו.

לנוח.

בשישי בלילה ה״גשם״ פסק.

אחריו התמעטו גם ה״רוחות״.

בשבת גם ה״שמש״ החלה לשלח קרניים,

בכל פעם קצת יותר חצופות,

בכל פעם כובשות מחדש את העולם השלם שמתחתם.

הקלו המים ?

האם יכולה להרשות לעצמי לצאת מהתיבה ?

אתמול שלחתי את ה״עורב״.

הוא חזר עייף ומותש,

משיטוט וחיפוש ללא תוצאות של אמת.

היום שלחתי את היונה.

כששבה,

אפילו ״עלה של זית״ היה בפיה.

הצלחתי לעבוד בקצב הפרטי שלי,

בשיעור יוגה,

לקיים שלוש פגישות,

ואפילו להקדיש זמן לזוג הילדים,

(שסבלו בשקט בתיבה המחניקה במשך כל הזמן הזה).

אולי מחר,

היונה תרגיש חופשיה מספיק,

לתור מקומות רחוקים יותר....

״מרגע לרגע,

באופן מכוון ובלתי שיפוטי…״

וכשאליכן מגיע אסון טבע ?