מיינדפולנס, איך זה יכול לעזור לי...2
- גלי תמרי
- 2 באוג׳ 2023
- זמן קריאה 1 דקות
עודכן: 1 בנוב׳ 2023
אז דמיינו לכם שיש לי משימה לעשות, נאמר - להכין שיעור לאחד מהקורסים. ונגיד שבמקביל יש לי עוד כמה משימות יומיומיות, כמו הקפצות ילדים, לארגן אוכל, לשלם תשלומים, שיחות טלפון, חשבוניות…
ופתאום, עולה קושי פיזי. בעודי מתיישבת אני מרגישה את הקושי הראשון. העיניים צורבות. לא הזמנתי אותו. הוא הופיע מעצמו, כפי שאנחנו לא מזמינים קשיים לחיינו. *הנה התמקמה לה על ברכי ״כרית״ ראשונה.
הגוף שלי מגיב לזה בכיווץ. אני מרגישה פתאום גם את הטרפזים בנוכחותם הנוקשה. כמו שריון שמונף ע״י הלוחם - הכיווץ הוא הגנתי. *כרית גדולה שנייה מתמקמת על ברכי.
התודעה שלי מתעוררת. הכאב מעורר מחשבות לא נעימות שהצטרפו לתמונה. ״איך אני הולכת לעבור את היום הזה״ ״למה בכל פעם זה מגיע לכתפיים״ ״גם לשבת הקודמת הגעתי מותשת״…
*כרית שלישית נערמת על גבי השנייה.
חוץ מהמחשבות, מתחילים להתעורר גם רגשות. מאוכזבת ? מאכזבת ? תסכול ? חשש ?
גם שיח פנימי מתחיל להתעורר כאן… *כרית רביעית ואף חמישית מצטרפות לערימה.
את הנסיבות שמגיעות אלינו אנחנו לא בוחרים. החיים קורים לנו, פשוט כי הם קורים. אבל, כשנשארים עם ה״כרית הראשונה״,
מכילים את הקושי כפי שהוא, ולא ממשיכים להערים כריות נוספות, שלא בהכרח צריכות להגיע בעקבותיה - אפשר לקום. אפשר להחזיק את ״הכרית״ ביד אחת, ולעשות את מה שצריך לעשות.
אם ניתן לקושי הראשוני,
את ההזדמנות להמשיך להגביה את מגדל הכריות, הן יסתירו לנו את התמונה כולה, ויכבידו, במידה שאי אפשר לקום איתן, ולעשות.
(מבוסס על הדגמה של המורה הנהדרת Vidyamala Burch)
אנחנו לא מתרגלים כדי שלא יכאב. אנחנו מתרגלים כדי שהתודעה לא תוסיף סבל לכאב.
Comments