מיינדפולנס - איך זה יכול לעזור לי … 110

כשהבת שלי הייתה בת 5,

היא קראה לזה ״לצלם במוח״.

היום יש כאלה שיקראו לזה ״מינדפולנס״.

אני יושבת במטוס בדרך מאי שם לאי שם,

בוהה בחלון אחרי המון שעות טיסה,

והמחשבות נודדות להן הרחק הרחק משם.

על מה שהשארתי בבית,

האם סגרתי את כל הקצוות,

השארתי הכל סגור או פתוח במידת הצורך,

נתתי מענה לכל מי שהייתי צריכה????

וכשזה נגמר,

התחילו להגיע אלו של ״כשאחזור צריכה לזכור״ -

פגישות, שיווק, חוגים, אמא, חשבונות,

תיקונים, מיילים, ילדים, השלמות והמצאות.

אח״כ באו מחשבות על ״איפה שמתי״,

ומחשבות על ״צריכה להביא מתנות ל...״,

״כדאי להספיק״,

ו״הלוואי שאצליח גם לנוח באמת בכל זה״.

והשמש פתאום מבזיקה לי דרך הצוהר הקטנטן,

ומעירה/ מאירה לי.

תסתכלי החוצה.

הלסת נופלת לי מול המראה היפיפה הזה שבחוץ.

באינסטינקט של רגע שולחת יד לטלפון כדי לצלם.

ברגע אחרי שומטת אותו ועוצרת.

לא למדת שום דבר???

את מטיסה את הגוף לצד השני של העולם,

כדי שהמוח יישאר בבית?

כדי שעוד תמונה,

שלא ממחישה באמת את הנס שמחוץ למטוס,

תשלח לאלבום התמונות בנייד,

שעומד כבר על 3274 תמונות,

ואת אפילו לא טורחת לסנן ולהעביר למחשב?

עצירה של מיינפולנס.

״לצלם במוח״ -

כמו שהיא היטיבה לתת את השם המדויק.

אני משייטת בהיכל מופלא,

שלא באמת ברור,

איך הוא לא נופל בכל רגע ורגע נתון,

בין שתי שכבות עננים,

שנראים כמו מסיבת קצף אחת ענקית,

שרק מחכה לי לצאת החוצה,

ולהשתולל כמו ילדה בת 5.

השמש צובעת בשלל גוונים כמעט בלתי אפשרי,

את האופק שבין שתי השכבות.

וגושים גושים של הלבן המופלא הזה חולפים על פני.

אף רגע לא דומה למשנהו.

אף ענן לא מתבייש ביצירתיות המתפרצת שלו,

והם מרשים לעצמם לרקוד מולי,

כאילו אין מחר.

כאילו אף אחד לא מתבונן ביופי הזה מהצד,

כאילו אף אחד לא שופט ואין מי שיעביר ביקורת.

הם כולם מושלמים בדיוק כפי שנבראו,

ומרשים לעצמם להיות בתנועה מתמדת,

כמו שהטבע שלהם מכתיב.

הם משחקים אחד עם השני.

מתמזגים כשנכון ונפרדים כשנכון,

והרוח,

שלא יכולה להישאר אדישה נוכח היופי הזה,

מצטרפת אף היא לחגיגה של יצירתיות,

ומרשה לעצמה,

להעביר את המתנה הנהדרת הזו ממקום למקום,

כדי שלכולם תהיה הזדמנות,

להיות חלק מהפלא שמתרחש כאן מול עיני.

מסתכלת למטה.

בין חורים שבעננים פרוס הים,

המכסיף את קרני השמש האחרונות,

שיהיה זכאי להן ביממה הזו.

והצלליות של העננים על גליו השקטים,

כאילו מלטפות ואומרות ״מחר היא שוב תגיע״.

השמש שקעה ברגע.

עכשיו גם אורות קטנים ורחוקים של אוניות,

מזכירים לי שהיא עדיין שם.

כאילו בתרדמת לילה,

אבל חיה לגמרי.

וגם אני מרגישה חיה.

קצב פעימות הלב רגוע.

תחושה של שלווה עוטפת אותי.

מסתכלת שמאלה והוא יושב לצידי.

מרשה לעצמי להגניב חיוך קטנטן עמוק פנימה.

עכשיו מתחיל החופש.