מיינדפולנס - איך זה יכול לעזור לי …17

גלי וחמשת הגמדים

🥳🥳🥳🥳🥳

(עבודה עם מחשבות - שיעור קצר במיינדפולנס).

אני יכולה לומר בוודאות

שעד ליום בו נכנסתי לכתה א׳

כבר הייתה לי הסדרה של כל החמש.

אולי אפילו קודם.

לא זוכרת בדיוק אם קיבלתי אותם בירושה,

אולי כמתנה,

אולי אספתי ברחוב,

אולי יצרתי בעצמי.

לא ידעתי אפילו לקרא להם בשמם,

והם הפכו להיות דיירים מוגנים,

״מתחת למיטה שלי״.

אין לי דרך להסביר לכם במדויק,

כמה הם שמרו עלי - מלאן❗️

בכל פעם שהיה צץ לו איזה עניין -

לפחות אחד מהם היה קופץ למגננה.

לפעמים אחריו היה יוצא עוד מישהו.

לפעמים כולם יחד יצאו להתקפה,

(ואז הייתי מרגישה שיש לי בלגאן שלם בראש).

ושלא תבינו לרגע לא נכון,

גם גמד אחד לבד יכול לעשות בלגאן שלם,

תארו לכם את כל החמש❓

יחד❗️

לפעמים הייתי מרגישה,

שהם משתלטים כל כך,

שאני כבר לא אני.

שרק הם אלה שמנהלים את העניינים.

תארו לכם מצב שבו אני יושבת על השטיח,

מרכיבה פאזל,

ואחד מהם יוצא לו פתאום החוצה:

״אולי הפאזל הזה קשה לך מידי❓״

״זה בעצם פאזל של גדולים, את גדולה❓״

״לא עדיף בעצם לצייר עכשיו❓״

לפעמים היה יוצא לו אחד נוסף ואומר:

״אוי איזה שעמום״

״זה פשוט בזבוז זמן, לא בא לך עכשיו❗️״

...וככה היו משתלטים לי על המחשבות.

ואני הייתי מאמינה להם.

סה״כ הם באמת נשמעו אמינים,

ויכולתי להרגיש ממש,

כאילו אני בעצמי,

זאת שחושבת את כל המחשבות האלה.

הייתי ממש מזדהה איתם.

אבל לפעמים,

הייתי מצליחה לדחוף אותם בחזרה מתחת למיטה,

ואז היו קורים דברים מופלאים.

הרגשתי שרק אני מחליטה,

ועם כל הכבוד להם,

הם רק האורחים שמתחת למיטה.

עד היום כל החמש איתי.

מתחת לכל מיטה,

בכל הבתים, הדירות, בתי המלון והגסטהאוסים,

בהם התארחתי.

כשאין מיטה,

הם מתחבאים מתחת למושב במכונית,

מתחת לשולחן במסעדה,

בארון של המטבח.

תמיד שם בהיכון.

גמדים קטנים לא אוהבים שיודעים את שמם,

(זוכרים את עוץ לי גוץ לי...)

אבל אחרי כל כך הרבה שנים יחד גיליתי❗️

*  השתוקקות.

*  סלידה.

*  אי שקט.

*  שעמום.

*  ספק מעקב.

בימים האחרונים,

ממש עכשיו לפני תחילת הלימודים,

אני מרגישה ש״אי שקט״ לא נותן מנוח.

הוא כל הזמן מושך לי את המכנס מהצד,

ומנסה לבלבל לי את המוח.

נודניק שכזה.

בכל פעם שאני מנסה לנער אותו,

ולדחוף מתחת למיטה,

הוא מושך יותר חזק.

מעצבן שכזה.

זה התחיל ממשיכות קטנות שלא התייחסתי אליהן,

ולאט הפך להיות יותר ויותר אגרסיבי.

היום יש לי טכניקה 😊

קודם כל לזהות אותו,

להבין שהוא כאן.

לא להיאבק,

כי המאבק גורם לו להיות אפילו יותר מעצבן וקולני.

אני עוצרת.

מרגישה לרגע מה הוא עשה לי בגוף.

נותנת מקום לחוויה בדיוק כפי שעלתה.

נושמת.

מתכופפת לגובה העיניים שלו,

ובנחישות של בוסית הכי קשוחה

אומרת לא❗️

ברגעים האלה ממש קורה קסם.

הוא פשוט מבין שאין לו יותר מקום,

מתכווץ,

וחוזר מתחת למיטה,

(עד לפעם הבאה).

״כל הדברים היפים באמת

מתגלים בזמנם

האיטי, הבלתי מתחשב

האוהב

הפועם בקצבו של הלב״

                                    דניאלה ספקטור

כן, זו אני הגמדונת בתמונה...