מיינדפולנס - איך זה יכול לעזור לי …19

בואו נדבר רגע על ״שנת שמיטה״.

השנה (תשפ׳ב) צצו בשדות ומטעים סביבנו,

אינספור שלטים,

המכריזים כי בחלקה זו או אחרת,

נוהגים בשנת שמיטה.

אחת לשבע שנים,

משחררים את האדמה לטבע,

שיעשה בה כרצונו.

שיגשים עליה,

שיעיף ממנה ואליה,

שישקיע בתוכה,

או שיציף וישטוף ממנה והלאה.

הטבע שלנו הכי חכם.

הוא יודע מה טוב עבורה,

והיא שומטת.

שומטת כל מאמץ להניב,

שומטת כל מאמץ להביא לתוצאות,

שומטת את המאמץ לעמוד בציפיות,

נותנת לעצמה פשוט להיות.

זה ממש לא פשוט,

אבל לשם זה נדרש גם חקלאי אמיץ,

שיודע שלמרות שלהיות חקלאי זה קשה,

זה מתסכל ולא תמיד מתגמל,

שאנשים מסתכלים על השריטה על הפלפל בצלחת,

והוא ״לא יפה להם״,

ובקלות זורקים לפח חודשים של מאמץ.

חקלאי שמהאדמה הזו מוציא לחם ופרנסה למשפחה,

ובכל זאת בוחר,

בדעה צלולה,

לשמוט.

כי חקלאי טוב יודע,

שאם ״נוציא לאדמה את המיץ״,

זה לא ישרת אותה,

לא ישרת אותו,

ולא ישרת את הצרכנים שלו.

עם ההבנה העמוקה הזו מגיעה פעולת השמיטה.

פעולה עדינה וקטנה,

אין בה מאמץ.

זו לא עזיבה, נטישה, דחייה,

או פעולה שמצריכה אנרגיה.

זה פשוט אימון השריר של Letting go,

כי הוא מנסה לטפח איכות מיטיבה אחרת.

באחד הפוסטים הקודמים,

הזכרתי את ״חמשת הגמדים״ או ״חמשת האורחים״,

שמשתלטים לנו לפעמים על המיינד,

מתחפשים כאילו באו ״להגן עלינו״.

הקולות שהם מביאים הם לפעמים אבסורד אחד גדול,

מנסים לנהל סיטואציות במקומנו,

ובכל זאת אנחנו נאחזים בהם.

* השתוקקות

* סלידה

* אי שקט

* שעמום

* ספק מעקב

אחד הדברים החשובים במיינדפולנס,

הוא תרגול של טיפוח איכויות וערכים מיטיבים,

שישרתו אותנו בהבראת הגוף-נפש,

בהורדת הסטרס בו אנחנו חווים את החיים,

ובחיזוק והעצמה של מערכות יחסים עם אחרים,

ועם עצמנו.

לצורך כך אנחנו מתרגלים שמיטה.

מזהים את ה״אורח/ים״ - לפעמים מגיעים כמה ביחד,

(אפשר לתת להם שם 😊).

מרגישים איזה רשמים הם משאירים לי בגוף,

ומקבלים שזה מה שיש כאן עכשיו.

מבינים שהם לא משרתים אותנו כרגע,

ובפעולה עדינה שומטים.

ללא מאמץ.

פשוט To let go.

לדוגמא:

הולכת לקניון לסדר את הטלפון.

רואה זוג נעליים שממש בא לי עליו.

מזהה את ה״הישתוקקות״

(שמתחיל לחפור לי באוזן ימין),

ואת ״אי השקט״ שמתחיל לערבל לי את הבטן.

שמה לב שאני ממש נמשכת להיכנס פנימה,

וקשה לי להתנגד לקולות שלהם שאומרים:

״עוד רגע חג, בין כה תצטרכי לקנות משהו״,

״זה במבצע״,

״מגיע לך להתפנק אחרי יולי-אוגוסט שכאלה״…

אבל,

ברגע אחד אני מזהה,

שאני כבר לא מנהלת כאן את ההצגה,

ולוקחת את הפיקוד חזרה.

קניית הנעליים כרגע,

לא תשרת מטרות אחרות שהצבתי לעצמי.

גיליתי,

שלפעמים נשימה אחת טובה,

מספיקה כדי לעזור לשמוט.

שומטת,

מסתובבת,

והולכת משם.

בלי לתת להם להמשיך לתפוס לי מקום בראש.

יש כאן בעלת בית,

והיא הקובעת.

ללא מאמץ.

אנחנו לא חלקות אדמה,

ולא חייבים לחכות לשמיטה אחת לשבע שנים.

אנחנו מתאמנים בשמיטה יום יום,

בדברים קטנים,

ואם אפשר גם בדברים גדולים יותר.

לפעמים,

לא כל דבר הוא עקרוני באמת,

לא חייבים להתנצח רק כדי להיות צודק,

אפשר לשמוט גם לזה ש״גנב את הפקק בכביש״,

וגם ללקוחה שדיברה אלי לא יפה בטלפון.

זה לא באמת חשוב.

לשמוט.