מיינדפולנס, איך זה יכול לעזור לי...4

להתקרב לעצמי.

תוהו ובוהו ונברא עולם.

גן עדן אליו נולדו אדם וחוה הבגירים.

חוה הייתה הראשונה שידעה.

היא מיהרה לתת את מתנת הידיעה לאדם.

היה לה הכי טבעי לחלוק.

לשתף.

ופתאום,

ברגע אחד נולדה לה הבושה.

ברגע אחד היסטורי,

התחלנו לכסות את עצמנו בעלי תאנה.

אם תרצו - חליפות.

מספרים על אדם בכפר,

שהלך לחייט לתפור חליפה

(פעם היה מקצוע כזה).

לקח החייט מידות וקבעו להיפגש בעוד שבוע.

כולו נרגש לקראת החידוש חזר לחייט.

בעודו מודד את הג׳קט,

גילה ששרוול שמאל ארוך משרוול ימין.

אמר לו החייט - לך קצת עקום והכל יהיה בסדר.

מדד את המכנסיים וגילה שהם מעט צרים.

אמר לו החייט - תכניס קצת את הבטן ויהיה בסדר.

יצא כולו שמח וטוב לב למרכז הכפר.

לבוש בחליפה יפה וחיוך גדול כלפי חוץ.

מתאים את צד ימין לשמאל,

מכניס את הבטן,

מכווץ מבפנים,

מרגיש קצת כמו נכה.

אולי אפילו כבר קצת כואב.

לפעמים נדמה שלאורך השנים,

לא רק ששכחנו איך פושטים חליפה,

אנחנו בטעות חושבים,

שהיא היא ״העור האמיתי שלנו״,

ולובשים עליה חליפה נוספת,

ועוד חליפה,

ועוד עלה תאנה,

ומתרחקים מעצמנו עוד ועוד,

ושוכחים שמתחת לכל אלה יש גם עור ורוד,

(יצא לי חרוז)

או לבן, או צהבהב, או שחור,

ושוכחים את האפשרות האמיתית לבחור

(שיואו ממש משוררת).

מתחת לחליפה אנחנו חופשיים.

החליפה היא לא המהות.

אפשר להוריד אותה.

לשחרר את המאבק האינסופי,

להתאים את עצמנו אליה.

הבסיס הוא טהור.

עליו בנינו קליפות.

התניות, הנחות יסוד, חליפות, עלי תאנה.

וכמה רחוק פתאום גן העדן...

ואיך שכחנו כבר שנים,

שהוא כל כך קרוב,

ממש פה,

בתוכנו.