מיינדפולנס - איך זה יכול לעזור לי … 40

על כפתורים 🔘

הרבה ביטויים עם המילה כפתור:

״איזה אף קטן וחמוד - כמו כפתור״,

״כפתור ופרח״ (הפלא ופלא),

כפתור הוא גם פקעת או ניצן שממנו מתפתח הפרח.

ויש גם את הלחיצה על הכפתור האדום....🔴 

(שמעבר לה כמעט אין דרך חזרה והזמן מתחיל לתקתק לאחור).

כזה קטן, וכל כך שימושי 🔵.

על פרטי לבוש, תיקים, חדרי בקרה,

טלפונים ומכשירים למיניהם....

לחיצה או סיבוב,

‏On/off

ויסות ימינה או שמאלה,

והם יוצרים עבורנו מציאות חדשה.

מעבר ממצב אחד למצב שני תוך חלקיקי שנייה.

גם בגוף יש לי שפע של כפתורים.

אם מישהו מזכיר משהו שקשור לברכיים-

ישר ״קופצת לי״ הפיקה של ברך ימין,

ומזכירה לי את נוכחותה,

ואת ההתמודדות עם הקושי שלה,

(גם אם כרגע ממש רגוע שם).

כל ״סיפורי המורשת״ שנרקמו לי סביבה, צצים ועולים תוך תהייה,

מתי אצטרך להתמודדות הבאה עם הסוררת.

יש לי את כפתור:

״את בדיוק כמו אמא שלך״

יש את:

״אמא אני אוהבת אותך.... אפשר....?״

או:

״לא תביני״

״משעמם לך? אין לך מה לעשות בחיים?״

״אמרתי לך?״

על חלק מהכפתורים אמירה מזהה ❗️❗️❗️

(״את ממש…״)

חלקם מתחפשים לשאלות❓❓❓

(״את לא חושבת ש…״)

כשהם נלחצים,

המציאות שלי יכולה להשתנות ברגע.

אני יכולה להיות מאד תגובתית (ריאקטיבית),

ואז יוצאים ממני דברים,

שלא בטוח שאחרי פרק זמן כלשהו (לפעמים אפילו תוך כדי),

הייתי גאה להגיד שיצאו מבית היוצר שלי 😏.

אנחנו מזהות במומחיות יתר כפתורים של האנשים היקרים שסביבנו,

ויודעות בדיוק מה הוראות ההפעלה שלהם ומתי להשתמש בהם לטובתנו.

לפעמים חזק עלינו,

ואנחנו משתמשות בלחיצת הכפתורים של ״נשק יום הדין״,

בדיוק בגלל שמישהו לחץ לנו על ...

ה-כפתור הכי משמעותי, 

ה-כפתור הכי עוצמתי,

ה-כפתור שאין יצור אנוש שחף ממנו,

ה-כפתור שאלוף באומנות ההסוואה.

ה-אגו.

אני לא גאה בתגובות האוטומטיות שיוצאות ממני ללא שליטה,

כשנלחצו ״הכפתורים האדומים״ 🔴🔴🔴.

וכמה גאווה אני מרגישה בתוכי,

כשמצליחה לרגע לעצור,

ולתת למסתנן לתור המכוניות ברמזור להשתחל,

מבלי לצפצף לו או לסנן איזו אחת עסיסית.

״בלי להראות לו מה זה״ או ״שילמד לעמוד בתור כמו כולם״.

כמה גאווה אני חשה,

כשמצליחה לא לענות לדברים מתריסים שנאמרים לי,

במטרה לגרור המשך השתלשלות.

כבר אמרתי, ה-אגו הוא אמן תחפושות,

כי גם כאן הוא התחפש ל ״אני יותר טובה ממך״,

וגם ״איזו מוצלחת אני״.

כולנו מכירות היטב את הכפתורים של עצמנו.

לפעמים אפשר אפילו כמעט להתנבא,

ולנחש מתי עומדים ללחוץ לנו עליהם -

לפני שיחה קשה, בבוקר לחוץ......

הידיעה מראש יכולה לעזור לנו להפעיל ״מנגנון השהייה״,

ושתי נשימות טובות,

יכולות לאפשר אפילו נטרול של חלקים מהפצצה,

שהלחיצה אמורה להפעיל 💣.

להצליח לקלוט אירוע,

להסתכל בעיניים טובות ובחמלה,

לעצור לרגע בחוויה עצמה,

בלי שיפוטיות,

בקבלה,

רק עם האמת,

מתוך הבנה שהאמת שלי אינה בהכרח האמת,

הבנה שזווית הראייה שלי מוגבלת,

אך ורק לנקודת התצפית שלי,

במרחב של מקום, זמן, ומצבי הרגשי.

ומתוך כך להגיב.

לא בהתנשאות,

לא מתוך האגו,

לא מתוך הסיפורים שסיפרתי לעצמי על עצמי,

או אלה שאחרים סיפרו לי לאורך שנים (הרחבה בפוסטים הקודמים).

פשוט להיות במגע עם החוויה.

להיות חלק ממנה,

להגיב עם האגו בצד.

להרגיש שמחה לא כי ״אני יותר טובה״,

אלא כי זיהיתי נקודה שבה יכול היה להיות אחרת,

והגבתי מתוך האני הבוחרת,

הפרואקטיבית,

ובה בעת לזכור את מקומי.

כי בעצם,

אני לא יודעת כלום.

מזהות את הכפתורים שלכן?