מיינדפולנס - איך זה יכול לעזור לי … 45

ויפאסנה -

שאלתם קיבלתם.

אז למה בכל זאת אגיע ל No.6❓

האנשים - הזיה אחד אחד (ואני כמותם 😊).

מילא הצעירונים,

שהגיעו כאילו הריטריט הוא המשך ישיר של הטיול הגדול,

עם סנדלים שכבר אין להם סוליה ונזם באף.

אבל אתה לא יכול לבוא,

עם נעלי On cloud שעולות 950₪

ועם בליל בגדי הודו.

אלה של שנות השישים.

פרומים, מרוטים, מטולאים,

כאלה שכשאת מכניסה למכונת כביסה,

היא מדליקה לך נורת אזהרה שאומרת:

״נשבעת שלא יודעת בכמה חתיכות זה יצא״.

צחוקים למות 🤣.

הטלפונים- אותם מפקידים לפני קבלת החדרים.

אנשים מבוגרים,

שמתנהגים כמו רגע לפני הכניסה לגן,

״אמא אל תלכי״,

״עוד נשיקה אחת״,

״רק עוד וואטסאפ אחד,

  או מייל, או שיחה, או תמונה בפייס…״

מתחבקים אתו,

נצמדים אליו כאילו בו תלויים החיים עצמם.

וזה עוד בסדר לעומת רגעי הקריז,

שאת שולחת יד אוטומטית לכיס כדי לצלם,

או להתקשר ל…,

או לאינסטוש,

או רק לבדוק מזג אוויר…

אתם קולטים❓

הפכנו להיות יצור הטמגוצ׳י של הנייד.

הוא משחק איתנו,

מזין אותנו,

אומר לנו מה לאכול, מתי להתאמן, מתי לעבוד…

אני תוהה רק כמה חיים עוד יש לי,

לפני שיחליט שזורק אותי בצד החדר,

ומחפש לו יצור אנוש אחר לשחק לו בראש.

תורנויות - הרשמה מייד אחרי קבלת המפתח.

חיתוך ירקות בוקר צהרים ערב,

פינוי שולחנות וניקיון מטבח בוקר צהרים וערב,

ניקוי חלונות, גינון, צביעה…

מנחשים איזו תורנות אכלו אותה❓

מי שעושים צ׳ק אין אחרונים - תורנות שירותים.

מבטיחה לכם שבריטריט הבא יקדימו שעתיים.

🚰🚿🧻🚽

אסור לקחת חיים - או במילים אחרות אסור להרוג.

גורף.

אף בעל חיים.

גם הם רוצים לחיות,

ומי אנחנו שנתערב ברצון הבריאה.

וכל זה מובן וטוב ויפה,

עד שאותו יתוש התחיל לזמום עלי בלילה.

פה נגמרו העקרונות.

נראה לי שאפילו הוא היה בשוק,

עשה לי הזה פרצוף של אבי נעלבי,

והלך לחפש קורבן בחדר אחר.

לא ברור לי ממש אם יתושים מבינים בבודהיזם,

ויודעים שאסור להרוג בני אדם 🤦🏼‍♀️.

האוכל - טבעוני בלבד (ברוח הסעיף הקודם).

מתאים לנמנעי גלוטן, נמנעי סולנים,

לשומרי שבת, נמנעי מונוסודיום גלוטמט,

וטעים אששששש 🔥.

אממממאמה,

זה התוספת !!!

איפה המנה העיקרית ???

אכלתי כמות ירקות כמו פרה באחו,

וקטניות כאילו ליקטתי כל היום בשדה.

אם רק היו מוסיפים בשר,

זה אשכרה היה יכול להיות נחמד מאד,

ואז בהן צדקי,

מבטיחה שהייתי ממליצה על המסעדה.

חדר המדיטציה - 100 איש דחוסים באולם קטנטן.

ברוח הסעיף הקודם,

בואו נגיד,

שכש 100 איש אוכלים קטניות למחייתם,

100 בטנים מדברות בקול רם,

ולא אוסיף על כך 🤦🏼‍♀️.

וגם מכחכחים בגרון,

וגם האלרגיות לטבע נותנות את שלהם,

והרגליים שהשאירו את הנעלים בחוץ -

נותנות את שלהם,

ובקיצור שמחה רבה,

אבל הי - מזל שכאן שתיקה.

השתיקה - אין תקשורת.

כלומר אין תקשורת בכלל,

גם לא בפנטומימה.

על שותפתי לחדר לארבעה ימים,

אני יודעת רק את שמה הפרטי.

דווקא ממש לא רע העניין הזה.

לא חייבת לשתף אף אחד בשום דבר,

לא צריכה לחייך,

לא להחוות בראש,

לא להיתנחמד,

לא לעשות חברות חדשות,

לא להתקשר הביתה (סעיף טלפונים)…

אנטיפתיות מספקת.

הליכות - או ליתר דיוק הליכות מדיטטיביות.

אם תגיעו למתחם בכל רגע נתון,

תחשבו שהגעתם לבית משוגעים.

אנשים פוסעים במרחבים ללא מטרה,

אין יעד,

הלוך חזור, במעגלים או לאן שהרגליים לוקחות,

בקצב של אותו ילד בסופר,

שהחליט לעשות בדיוק עכשיו את המוות לאמא,

ולהתקדם הכי לאט שאפשר לדמיין.

אם אפשר גם פתאום,

לעמוד באמצע השביל בלי לזוז ולבהות בקרקע,

הרי זה משובח.

(מעניין על איזה מינון הכדורים שלקחו אלה).

אז למה בכל זאת כנראה אגיע גם לתרגל שוב ושוב❓

כי הנוף מהמם ופותח את הלב.

כי השתיקה מגינה עוטפת ומאפשרת,

כי המורים מופלאים והשיעורים מרתקים.

כי האסימונים,

יורדים בקצב של slot machine בוגאס.

כי הנתינה הנדיבה,

של כל מפעל המתנדבים הזה מרגשת.

כי את מרגישה שאת סוף סוף יכולה להיות עם עצמך.

להקשיב לעצמך.

לאוורר את המרחב האישי בתוכך,

הבית הפנימי שלך.

זה שבד״כ,

את מרשה לעצמך להסתובב רק בסלון שלו,

לסגור את כל החדרים של הבלגאן בראש,

להתכחש לקיומם ביומיום,

כי אם תפתחי - לכי תדעי איזה שדים יצאו משם.

אז פתאום את מרשה לעצמך.

מעיזה לפתוח חדר שכזה,

להסתכל לכאב בלבן של העיניים,

ולא להתמוטט.

לאפשר לעצמך לכאוב באמת בלי להתנצל.

להיות עצובה,

לכעוס,

להיות מאוכזבת או מתוסכלת,

ולהרגיש שזה לגמרי בסדר,

ואת לא צריכה להחזיק בו זמנית שום דבר,

כי חלילה אם תעזבי הכל יקרוס.

ובלי להתנצל בפני אף אחד,

חוץ מעצמך אולי - שלא עשית את זה קודם.

(אבל אם כבר שחררתי את השיפוטיות,

 גם על זה לא מתנצלת יותר.)

לראות שמאז שנעלתי את השדים בחדר גדלתי.

צמחתי והתפתחתי ופיתחתי את החוסן הנפשי.

טיפחתי בתוכי לאורך הלימוד איכויות,

שמאפשרות לי לפתוח חדר שכזה,

ולשמור על ה center שלי,

להתבונן במה שקרה בפרספקטיבה אחרת,

עם נרטיב שונה,

ולראות שאני של עכשיו,

היא לא אותה אני שנעלה את החדר.

אז תכלס,

לא מנסה כאן לשכנע אף אחד 😊.

זה לחלוטין יומן ריטריט אישי שלי,

ומצידי זה לגמרי מספיק.

…ואם הגעתם עד כאן שאפו ותודה.