מיינדפולנס - איך זה יכול לעזור לי … 46

לקראת חנוכה - על כד קטן…

לא נבראנו כלים מפלדה יצוקה.

נבראנו כדי חרס 🏺.

מותר להישבר.

מותר להרים ידים ולהגיד ״זה לא בשבילי״.

מותר לכעוס על העולם,

להסתגר בחדר,

ולא לצאת מהמיטה ״ככה וככה״ ימים.

מותר להרגיש שדברים יצאו מכלל שליטה,

ולהגיד - לא רוצה יותר,

אין לי כוח,

ולא מעוניינת להתמודד.

מותר להרגיש שכל מה שבניתי מתפורר,

להרגיש את חוסר האונים מבפנים,

ושלא בא לי יותר להילחם כל הזמן.

מותר להפסיק לשתף פעולה,

ורק לרצות לשבת ולהמתין,

שהכל יתמוטט מעלי.

זה אנושי.

לא נבראנו כלים מפלדה יצוקה.

נבראנו כדי חרס 🏺.

כל אחת בעובי משלה.

כל אחת עם העיטורים האופייניים רק לה.

עם או בלי ידיות,

בגבהים שונים,

בצבעים שונים,

ולמטרות שונות.

כד חרס צעיר,

יודע אבל מדחיק,

שביום מן הימים גם הוא עלול להישבר.

כד חרס צעיר,

עדין לא יודע,

ששברים אפשר לאסוף ולהרכיב מחדש.

נכון שהכד המחודש,

אף פעם כבר לא יהיה אותו הדבר.

אבל הוא יהיה יותר רגיש.

גם כלפי עצמו,

גם במפגש עם כדים אחרים.

הוא יוכל להתמלא שוב מחדש,

והפעם עם תחושת משמעות הרבה יותר עמוקה.

ההתמלאות כבר לא תהיה דבר שמובן מאליו.

הוא יוכל להכיר תודה אמיתית,

על כל טיפה וטיפה שנאספת לתוך קרביו.

הוא יוכל לזקוף קומה,

ולהראות לכדים החדשים והצעירים,

שזה בסדר גם להישבר,

שזה טבעם של כדים.

לתת גם להם את הלגיטימציה להישבר יום אחד,

ולדעת שלא חרב העולם.

כי מתוך שבר אפשר לקום.

לאסוף ולאחות את החלקים בעדינות 🏺.

קמים וממשיכים הלאה.