מיינדפולנס - איך זה יכול לעזור לי … 57

יש בנות,

שכבר כשרואות את הקניון מרחוק,

הלב שלהן מרגיש שעומד לפרוץ החוצה,

הפרפרים שהיו עד לפני רגע בתרדמה

באזור רצפת האגן,

מתחילים להתפזר בכל חלל הבטן.

כאילו הבום על אותו מתקן בלונה-פארק,

נחת במלוא הכוח,

והכדור שהיה בקרקעיתו,

טס בספיד למעלה לאורך עמוד השדרה, עד שמגיע למוח,

חובט בפעמון בחוזקה,

וכל הגוף מרגיש בצלצולים.

יש בנות שמראות של שווקים עושים להן את זה.

יש (כמו ״בל״ - היפה והחיה)

שדווקא הספרייה היא המקום שלהן.

אצלי זה הירוק של הטבע, והכחול של האינסוף.

בתור ילדה - מתעמלת צעירה,

תושבת אחת הערים הגדולות במרכז הארץ,

אני זוכרת,

שבכל פעם כשהיינו יוצאים לטיולים

לפארק, ליערות, להרים, לדיונות, לים,

משהו לא מוסבר נדלק לי בגוף.

כאילו מעצמו נלחץ לו כפתור On.

הייתי מתחילה לעשות רצפים של ״גלגלונים״, ״רגל רגל״ קדימה ושפגאטים.

מין התפרצות לא מוסברת של אנרגיה,

שרוצה להתחבר לאותו טבע בצורה הכי אותנטית שידעתי.

התרגשות של הגוף והמיינד בחיבור עם משהו שהרגיש הרבה יותר גדול ממני.

כאילו סוג של ״לעשות אהבה״ ולהרגיש מאוחדת עם האדמה והירוק שסביבי.

להרגיש חלק מהדבר הגדול שהקסים אותי.

כשהייתי ילדה - זה לא דרש מאמץ.

טבע תמיד עושה לי טוב.

אבל לאט לאט, עם השנים,

זה דעך.

הפך להיות יותר עצור ומאופק.

בשלב כלשהו ניסיתי לחקור עם עצמי.

האם אני צריכה לצאת דווקא לירוק הזה כדי למצוא איים של אושר?

האם אין באפשרותי למצוא אותם גם בתוכי,

ללא תלות במקום בו אני נמצאת?

התחלתי ללמוד.

הצלחתי למצוא המון איים.

של רוגע ואושר ונינוחות.

של חמלה וקבלה עצמית,

גם כש״הבחוץ״ פחות מאפשר רוגע שכזה.

של אפשרות להתחבר לעצמי,

בתחושות וברגשות ובנוכחות.

גם בבית.

גם בהפסקה בין שיעורים.

גם באמצע חדר מיון גועש בהמתנה ארוכה.

אבל זה דרש ממני כוחות של התנתקות.

להגיד לכל שטף המחשבות הבלתי פוסק,

ש״בבקשה תמתינו רגע,

כבר חוזרת אליכם, מבטיחה.

רק רוצה להתרכז קצת בנשימות.

כמה דקות ואני אתכם״.

עכשיו,

כשהטכניקה והתרגול הזכירו לי,

את מה שידעתי הכי בטבעיות בשנותי הראשונות,

ונעכר עם השנים.

אני רואה שוב את הפרפרים שבחוץ,

ומרגישה היטב את הפרפרים שבפנים.

המשיכה למרחבים לא כדי להאחז בהם,

אלא כדי להרגיש שוב שאנחנו אחד.

אני חלק מהגדול, הגדול חלק ממני.

אני חיה בתוכו והוא חי בתוכי.

אני לא זקוקה לו כדי להיות מאושרת,

אבל כשזה שם,

הכל יותר פשוט וטבעי,

כי גם אני חלק מאותו טבע.

שם המיינד נזכר שאני עדיין ילדה.