מיינדפולנס - איך זה יכול לעזור לי … 75

סבתא פעם שנייה.

דותן ❤️.

בדיוק כשנדמה שהלב לא יכול להתרחב יותר,

הוא בא ומוכיח לך אחרת 🙏🏻.

אני בהודיה,

ועל הדרך שפע של הפנמה במימד אחר.

לפעמים,

כדי ללמוד משהו,

צריך להגיע דווקא בחוסר ידיעה מוחלט.

תודעת מתחיל.

ממש כמו אצל תינוק,

כדי לגלות דברים שהיו שם שנים מול העיניים,

והיינו עיוורים מלראות אותם.

הנחתי אותו על בית החזה שלי.

בעיניים עצומות,

בדממה,

בהתייחדות,

בהקשבה.

הוא מקשיב לפעימות ליבי,

אני מקשיבה לשלו.

מתוודעים האחד לשנייה.

וגם להיפך.

הוא לומד להתעגן בי ואני בו.

האוויר היוצא מנחיריו הקטנטנים,

קולות הנשיפה הספונטאניים,

שיוצאים מפעם לפעם מפיו,

בית החזה הפצפון שלו,

שעולה ויורד בתנועות מהירות,

ונלחץ אל שלי כמו רפרוף עדין של כנפי פרפר,

וכן…

פעימות הלב.

בעצם…

חשבתי…

הוא מתרגל מדיטציה כמעט מיום שנוצר בתוכה.

חושיו לומדים את גופה של אימו.

במגע,

בכל תנועה שלה,

במעברי האור והחושך דרך ביטנהּ.

בכל צליל אקראי שמשמיע גופה מבפנים,

בקולהּ,

בפעימות הלב שלה.

הוא מרגיש,

מתעגן,

ונרגע.

עם צאתו לאוויר העולם משהו משתנה באחת.

העוגן נעלם בתוך שניות בודדות.

תחושות חדשות מציפות את חושיו.

הוא מנופף ברגליו וידיו,

מחפש אותה,

וראותיו גועשות בכאב נוכח האוויר הפורץ אליהן.

הוא בוכה לראשונה ומחפש את הבטחון.

מונח על חזהּ,

מקשיב לפעימות לבהּ,

ונרגע.

הנה שוב העוגן.

עם הזמן,

לאט לאט מתרחקים באופן טבעי.

מתעגנים גם בשמיכי או מוצצי (או שניהם 😊),

גם מהם נפרדים יום אחד…

הדעת מוסחת,

הגירויים רבים מאד ונדרשת הרבה למידה.

נפרדים מהעוגנים המשמעותיים בצורה זו או אחרת,

ולומדים להיות בעולם בזכות עצמנו.

אבל הכמיהה לעוגן תמיד שם.

מוצאים תחליפים רגשיים,

שלא באמת מספקים את הצורך הפנימי.

שלא תמיד מיטיבים (אכילה, עישון, עומס עבודה…).

כבני אדם אנחנו תמיד מחפשים נחמה בחיבוק,

בנשיקה,

ביד שמונחת על הכתף או השכם,

במגע עם אדם או בעל חיים.

הצורך שלנו עוד לפני שיצאנו לאוויר העולם,

להתעגן בתחושות הגוף ובנשימה.

״אומנות ההקשבה לפעימות הלב״

את הספר קראתי ממש מזמן,

ונפעמתי כבר אז.

מזה שנים אני מתרגלת מדיטציה,

הקשבה לגוף ולנשימה,

גם לפעימות הלב.

לשם נאספת.

שם הבית.

שם תחנת העגינה.

שם אפשר לזנוח כל מאבק,

וכל ניסיון לשנות את המציאות מכפי שהיא.

לנוח ברגע.

לנוח בתוכי.

פתאום הבנתי,

שהאומנות הזו הייתה שם מאז ומעולם,

אצל כולנו.

שעם השנים הזנחנו אותה.

״להיות במקום שבו נמצאים החיים - כאן ועכשיו.״

                                         (אקהרט טול)

הבנתי,

שהמדיטציה היא היא הדבר הכי טבעי לנו.

שהמדיטציה היא בעצם צורך מולד.