מיינדפולנס - איך זה יכול לעזור לי … 81

לחבק את היופי שבכוונה.

או,

הצהרת כוונות במקום הצבת מטרות.

יש הלך רוח כזה,

בתאריכים מיוחדים כמו בתחילת שנה למשל,

או ״מהשבוע הבא…״,

״עכשיו בתפקיד החדש…״,

״מיד כשאני קם אחרי המחלה/ניתוח…״

״מהרגע שאהפוך להיות הורה…״

להציב לעצמנו רשימה של מטרות.

כאלה שאנחנו חושבים,

שיעצבו את העתיד שלנו,

כפי שהדמות המשופרת שהיינו רוצים להיות,

מצטיירת בעיני רוחנו.

הבעיה היא,

שרוב הזמן החץ נמצא בתוך בית הקשת,

בדרכו באוויר,

ורק בחלקיק של שנייה הוא נתקע במטרה הקשוחה.

חיצים,

בד״כ שוהים על לוח המטרה,

עד שמישהו בא ומזיז אותם.

אבל אנחנו לא יודעים להשתהות שם.

להנות מהפוזיציה החדשה.

אנחנו ישר רצים לדרך הבאה,

מסמנים את המטרה הבאה,

וכך יוצא,

שאנחנו מפספסים את כל הנוף היפה שבדרך,

ולעיתים אפילו את המטרה עצמה.

ומה אם החץ שהוא אנחנו סקרן ופוזל גם לצדדים ?

ומה אם הוא נורה חזק מידי או חלש מידי,

או רחמנא ליצלן לא בכיוון הנכון ?

ומה אם בעודו בדרך,

מישהו הזיז את לוח המטרה ?

ואם שנתיים אחרי שהתחלתי ללמוד לתואר,

אני מבינה שהוא לא מתאים לי ?

האם ניפול על הרצפה ביבושת ?

האם צליל המגע באדמה ייחרט באוזנינו ככישלון,

לדיראון עולם ?

שלא תבינו לרגע לא נכון,

אני בעד התקדמות והצבת תכנונים אחראיים לעתיד,

שיש בהם את האלמנטים של מודל S.M.A.R.T

‏(Specific, Measurable, Attainable, Relevant, Time bound)

אני בעד הליכה נחושה בדרך,

אבל מתוך שינוי נקודת המבט שלנו.

מהגדרת יעדים נוקשים,

לאימוץ הכוח של הצהרת כוונות.

זו יציאה למסע טרנספורמטיבי,

שבו החיים הופכים לשרטוט טבעי ומופלא של חוויות.

בעולם המודרני הסואן,

הצבת מטרות הפכה לנוהג בכל מקום.

לעתים קרובות,

אנו מותנים להגדיר את הערך וההצלחה שלנו,

על ידי הישגים חיצוניים,

בשאיפה מתמדת לעמוד ביעדים מוגדרים מראש.

עם זאת,

בגישה חלופית,

במקום להתבסס על הגעה ליעד סופי,

אפשר להתמקד בתהליך עצמו,

להתענג על היופי והחוכמה הטמונים בכל רגע.

כאשר אנו מצהירים על כוונותינו,

אנו יוצאים לדרך,

שאינה קשורה לאילוצים של תוצאות ספציפיות.

במקום זאת,

אנו מטפחים הלך רוח של פתיחות, סקרנות ונוכחות.

זהו שחרור מעומס הציפייה,

המאפשר לחיים להתגלגל בצורה אורגנית,

ולאמץ את שמחת המסע.

כשאנחנו בעומסים ובנוקשות,

מי שמפעיל אותנו בדרך,

זה הורמוני העקה כמו קורטיזול ואדרנלין.

הם יודעים להפוך אותנו למספקי יעדים,

ובטוח שזה מספק את המנהלים שלנו,

או המנהלים שאנחנו,

לרגעים.

אבל בדיוק שם,

במקום ההישרדותי הלחוץ,

נמנעת מאיתנו היצירתיות,

נמנעת מאיתנו הפתיחות לקשרים חברתיים מיטיבים,

ואף הבריאות שלנו ניזוקה מיום ליום,

גם אם אנחנו לא שומעים את הגוף צועק ״הצילו״,

כי כבר מזמן הפסקנו להקשיב לו.

אחד היתרונות העמוקים ביותר של הצהרת כוונות,

טמון בחופש המובנה שהיא מציעה.

אנחנו פותחים את עצמנו לאפשרויות חדשות,

ולהזדמנויות בלתי צפויות.

אנו נעשים פתוחים ללחישות העדינות של היקום,

שמובילות אותנו לנתיבים שאולי מעולם לא דמיינו.

במצב קליטה זה,

החיים הופכים לריקוד,

שבו כל צעד חדור התרגשות ופליאה.

היופי בהצהרת כוונות,

הוא בגמישות וביכולת ההסתגלות,

שאנחנו מטפחים במקביל.

על ידי הפניית תשומת הלב שלנו לרגע הנוכחי,

אנו מטפחים מודעות עמוקה,

למחשבות, לרגשות ולפעולות שלנו.

כל כוונה הופכת למצפן המנחה אותנו לחיים,

אנו נשארים פתוחים לנוף המשתנה ללא הרף,

של הרצונות והשאיפות שלנו.

אנו נעשים זריזים בתגובות שלנו,

זורמים עם זרמי החיים,

ומחבקים את הפיתולים הבלתי צפויים בחוסן ובחן.

החיים מפסיקים להיות רק משימה שצריך לכבוש,

והופכים לסימפוניה מפוארת,

שבה הרמוניה והגשמה נמצאים בעצם החיים.