מיינדפולנס - איך זה יכול לעזור לי … 97

אני מוכרחה להודות.

יש לי מערבולת בראש.

אנחנו כבר שבועיים וחצי מאז שואת העוטף,

והפאזל לא מצליח להסתדר בפנים.

מתנזרת עד כמה שיכולה מהסרטונים ומהחדשות.

מודה שזה לגמרי לא פשוט,

ויודעת שתמונות זוועה שיחרטו שם,

לא יזוזו לעולם.

אולי יום אחד,

ייטשטשו מפעם לפעם גבולות התמונה,

אבל היא תישאר שם לעד.

היום בבוקר הבנתי סוף סוף,

למה העיסה הזו גרה לי עכשיו במוח.

אני לא באמת מבינה לעומק מה שהיה שם.

כן כן,

מבחינת סדר המאורעות מבינה,

אני יודעת על מעשי הזוועות,

ברמת הידיעה.

אני מושיטה את ידי להגשת עזרה,

בכל רגע שמתאפשר לי יום יום.

אבל החושים שלי לא מצליחים לתפוס.

המידע לא מצליח להיות מעובד בראש,

ויש לי שם דייסה במקום נוירונים שמתקשרים.

אני מודה.

אין לי בסיסטמה שלי,

שום אפשרות להבנה עמוקה לגבי המספרים.

לגבי גודל השואה הזו.

מבחינתי אדם אחד שנרצח - זו שואה.

זה זוג עיניים של התינוק שהיה בהביטו אל אימו,

והלילה שלא ישן אחרי החיסון.

זה מגדל הקוביות שהצליח להעמיד בגן,

הפעם הראשונה שהצליח לרכוב על האופניים,

טיול בשדה עם אבא,

מעגל המשפחה והחברים,

מבחנים ועבודות בבית הספר,

נשיקה ראשונה,

מאכלים שאהב,

הטעם שלו בסרטים, במוסיקה, בבגדים.

הפעמים בבוקר שהרגיש לא נעים כי איחר לעבודה …

עולם שלם שנרצח.

והחידלון הפתאומי,

שגם הוא קשה לעיכול ולתפיסה,

מתחיל להיקלט לאט לאט בחושים.

בעיקר בחסרונם.

בריח שהולך ומתפוגג בבית,

בחיבוקים שכל כך חסרים,

בטעם הנשיקות,

בקולות הצחוק המתגלגל,

או האפצ׳ים שמרעידים את הבית,

ובתמונה שלו עומד ומקדש ליד שולחן שישי.

עולם שלם שנרצח.

של איש,

שפחות מדברים עליו,

כי יש גם נשים וילדים ומבוגרים מאד.

אבל הוא - היה עולם.

ואיך קולטים מוות של שני אנשים?

איך קולטים מוות של אישה,

או של נער ונערה.

איך קולטים מוות של ילד או של תינוק.

איך קולטים מוות של משפחה שלמה❓

ואיך קולטים את האכזריות.

הכמות הבלתי נתפסת עבורי,

של 1430 (and counting) של קורבנות הנרצחים,

לא מסתדרת בתודעה שלי בשום צורה.

ועדיין לא התחלתי לדבר על ילדה חטופה בת 4,

או ניצול שואה בא בימים חטוף.

בלתי נתפס.

עיסת מרשמלו בראש.

שואה❗️❗️❗️

בשבועות האחרונים אני מנסה להתנהל מיום ליום.

משעה לשעה,

מדקה לדקה.

אני כן מתנהלת באחריות לגבי תכנון שבועי גמיש,

אבל לא מתמודדת עכשיו,

עם הקשיים שאולי יצוצו מחר.

אני נותנת לעצמי זמן לעכל את הבלתי נתפס,

זמן להבין,

זמן להבין גם שאני לא מבינה,

ולקבל את זה שאולי לא אבין אף פעם.

ומכאן שוב אני רוצה להודות.

עכשיו במובן האחר של המילה.

אני מודה גם לעצמי,

על החמלה הפנימית.

על הקבלה שאני כפי שאני וכפי שמתאפשר לי.

על העיניים הטובות בהם למדתי להתבונן בעצמי,

ולומר - זה בסדר לבכות,

זה בסדר לכעוס,

להיות מוצפת,

לחוש פחד,

להרגיש את הסטרס שנבנה בגוף,

להתקשות להירדם בלילה,

ולהימנע מלפרסם פוסטים אוהדים על ישראל,

כי זה מצריך ממני שוב להתעסק בחומרי הזוועות,

ולמעלה מכוחותיי.

רוצה להודות על הסקרנות שלמדתי להביא לתוכי,

גם בשעות קשות ומשבריות,

ולא רק כשקשת של נצנצים מעטרת את השמיים.

רוצה להודות,

על כך שאני לא נמנית על דרג קבלת ההחלטות.

(ממש לא מקנאה בהם 🤦🏼‍♀️)

רוצה להודות על הכלים הנהדרים,

שהמיינדפולנס הביא לחיי,

ועוזרים לי לצלוח את המציאות הקשה,

ואף לעזור באופן אישי לעשרות אנשים.

מודה אני.

🙏🏻

*מחושך לאור, צעד …. צעד ….